להיות כמו כולם

כשמשחקים בפלסטלינה ומחברים ולשים פיסות בצבעים שונים נוצר גוש אחיד מהכל.
הצבע שלו אינו שומר על זהותם המקורית של הצבעים והוא נטול ייחוד ועגמומי משהו.
הדימוי הזה מחזיק בתוכו הרבה.

האם אני כמו כולם כש'מערבבים' או מנסים 'לערבב' אותי איתם?
האם יקרה לי מה שקרה לצבעי הפלסטלינה המקוריים המרהיבים?
נראה ששתי תשובות אפשריות כאן וכל אחת נשענת על מערכת חשיבה שונה.
מערכת החשיבה האחת, בה האדם מאמין שהוא רק הגוף שלו, סך חיבור המולקולות שיצרו את גופו כקיום היחיד שנגיש לו, ובמילים אחרות שהוא גוף שיש לו קיום פיזי, רגשות, תחושות ומחשבות.
וזהו.
במערכת חשיבה כזאת בה כל אדם הוא לעצמו ורק הוא יכול בכוחותיו בלבד להגיע למקום כלשהו, רעיון של 'ערבוב' כזה יכול להוות איום. זהו איבוד המשהו המיוחד הזה שלו בו הוא יותר מהאחרים בגלל מהילת צבעו האישי בצבעי האחרים שמעמעמים אותו.
ובלי שישים לב המחשבה הזו גורמת לו 'להתערבב'.
גורמת לו להפוך להיות כמו דומיו שחוששים מאותו הדבר בדיוק.
בחיים זה בא לידי ביטוי במלחמות אגו על כל סוגיהן. כמו למשל:
– מי ישלוט בדעת קהל?
– איזה סוג שמפו יגבור על מתחריו?
– דעתו של מי תתקבל במשפחה, בעבודה ובכל מקום בעצם?
ועוד ועוד
להיות כמו כולם הופך להיות חרב פיפיות שלרוב אינה גלויה בתעלוליה לבעליה.
גם הדבר שרצינו – שזה להיות מיוחדים, וגם הדבר שממש לא רצינו – שאחרים יהיו כמונו, מתקיימים מבחינתנו.