תוכן להתפתחות

לבקש, לשאוף, לברך, להיות מבורכים ממקום בו שרויים שלום, אור, חמלה, אהבה

פשוט הייתי נחושה להיות מאושרת כך בדרך פגשתי אותי ואמרתי לי " נעים להכיר אני ענת" וענתה לי אני- "ומי היא ענת? ומדוע השארת חלק ממנה ללא שימוש?״ לשאלה – איך הגעת לעסוק במה שאת עוסקת? אין מענה קצר. אני זוכרת את עצמי כילדה שהרגישה שלא רואים אותה באמת. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שרציתי שפשוט ידעו את רגשותי גם אם לא אספר עליהם. זה היה נראה לי טבעי הדבר הזה, שמישהו או מישהם ידעו מה אני מרגישה, כי הייתי בטוחה שכך מרגישים כולם ושכולם רוצים בדיוק את זה. במילים של היום אני יכולה לתאר את זה כחשיבה שכולם בעצם מתקשרים אנרגטית ביניהם ואז מתגלה שכולם בעצם אותו הדבר. וגם זו הרזה וזה היפה הם כמו זו שמכוערת וזה השמן. וגם שיכולותיו של מומחה בתחום מסוים יכולות להיות של אחרים גם כן. הרגשתי נפרדת ובעיקר הרגשתי בודדה ובלתי מובנת. יכולותיי החברתיות היו לא משהו, אם אהיה נדיבה, והצורך שלי להישמע גבר על קולותיהם של אחרים ופורש כתחרות, דו-קרב או סתם כניסיון השתלטות. מצד אחד, התבסס לו בכבדות הרצון להיות כמו כולם. מצד שני, התקיימה חוסר יכולת להוכיח לי ולהם שאני כמו כולם ושאנחנו מאוחדים. המשפט האחרון מעלה בי חיוך, כיוון שזהו כל מה שמספר עולם האנרגיות על רגל אחת- כולנו אותו דבר ומאוחדים במהות שלנו. כך נפרס לו נתיב מבלי שידעתי שנפרס. את ידיעת האני כשווה שאינה שונה מהאחר אני ממשיכה לגלות ולמצוא במסע מופלא זה. נקודות ציון בחיי היו למתגים שהופעלו כל אחד בזמנו. היצור החי שהוא אני, צריך היה להגיע לכמות מסוימת של מתגים מופעלים, כדי שאוכל לפקוח את עיני ולהתעורר לעולם אחר מזה שסיפרו לי עליו ושגודלתי לפיו. עולם בו חווית האני אינה מתקיימת רק בזכות לוחות זמנים, משימות וחוקים מוכרים שמזה דורות רבים מגדלים ילדים אל תוכם. כל מתג הוא נקודת אור. וככל שרבו האורות כך נסוגה החשיכה יותר ויותר. לא היה כל צורך להילחם בחשיכה. כל שנדרש הוא רק לאפשר לאור להאיר. המכשולים בדרך להדלקת המתג הם אילו שבעזרתם הוא הודלק. בלעדיהם לא היה מואר המתג שלהם. נקודת ציון כזו, מתג כזה, היו כאשר הבנתי עמוקות שעלי להפסיק לצרוך תרופות נאורולוגיות לטיפול במיגרנות הקשות אותן צימחתי. הייתי נחושה להפסיק לתת לתרופות להעלים את הכאב בצורה שבה הן עובדות- לוקחות ממני את הכאב, שזה נוח ביותר, אך לא פותרות ומשחררות אותי מהבעיה, כי הרי היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד המיגרנה הבאה. ״לבחירות שבצעתי היה מנעד מענין, שכן מעולם לא הרגשתי שבחרתי מתוך אפשרויות שנגלו בפני, אלא שהקשבתי למשהו פנימי שהנחה אותי לאן לפנות, מה ועם מי ללמוד ומהיכן לקבל תמיכה ועזרה נוספים.״ אז איך הגעתי לעסוק במה שאני עוסקת? לא הגעתי, פשוט הייתי נחושה להיות מאושרת. אותה דרך שנפרסה בפני, אישית ובלתי ידועה, לקחה אותי לחקירה פנימית מעמיקה של מהות כאביי. אילו הפיזיים ואילו הרגשיים, שהסתבר שאין הבדל ביניהם. מתג נוסף החל להיות מופעל לאחר פרידת אימי מהעולם בשנת 1997. חוסר היכולת שלי להתמודד עם כל מה שהיה בחיי באותה התקופה בעקבות לכתה ובכלל, הביא אותי להתקפי כאב קשים בבטן העליונה כולל מצבים של כמעט אובדן הכרה ואובדן תחושה בגפיים. החלטתי לשמר וליישם את מורשתה של אימי. בילדותי סבלתי מקשיי נשימה שהפתרונות הידועים אליה לא מצאו חן בעיני אימי והיא יצאה למסע חיפוש בריפוי אלטרנטיבי. אילו היו ימים בהם עזרה כזו נמצאה בקמצוץ קטן בישראל. אך היא לא שקטה עד אשר מצאה כזו ואפשרה לי לחוות הקלה פיזית משמעותית ביותר. וכך החלטתי על ריפוי אלטרנטיבי. עשיתי זאת הן על ידי ריפוי מכאוביי הפיזיים והן על ידי ליווי של מדריך רוחני. החל להיחשף בפני עולם שקראתי לו אז 'יקום מקביל'. איך זה שלא קלטתי שמה שאני חושבת ומרגישה שייכים לרובד שאינו פיזי כלל וכלל, הדהים אותי. היום ייתכן וזה נשמע מובן מאליו, אך אז עבורי זו הייתה התגלות כמו להיוולד מחדש. ענת בקר – מורה רוחנית זו הייתה תקופה בה יצאתי לחקור ולהתעמק וללמוד כספוג יבש במדבר על נפלאות ויכולות הדבר שיש לי חלק בו- העולם הרוחני. אני אדם משימתי ומאד יסודי וכך חשפתי את עצמי אליו כשאני נתמכת ועוברת תהליכי ריפוי עמוקים בעזרת שיטות ודרכים מגוונות. המגע עם העולם האנרגטי כמובן שהנכיח מיידית את עובדת היותי יצור הוליסטי, ולכן שינוי משמעותי בכל תחומי חיי החל להיווצר בנוסף לריפוי המכאובים הפיזיים. גיליתי עד כמה משמעותי עבורי להיות עצמאית. זאת אומרת, למצוא דרכים שאין בהן כבילה לדמות מובילה, מידע כובל או דרך חיים מוכתבת ונוקשה. ״הרגישות שלי העירה אותי מחושך לאור ומאז היא ממשיכה להאיר את המסע האישי שלי בעולם.״ שיטות לריפוי עצמי, דרך תורות רוחניות מרובות עברו את בדיקת ה'מתאים/לא מתאים' לי. ובחרתי. כל פעם מחדש. כך התחלתי להיחשף לדרכים נוספות של לחיות את הרוחניות שבכולנו, דרכים להוריד רוחניות מהאולימפוס אל החיים על פני האדמה בצורות יעילות וקלות ליישום. לבחירות שבצעתי היה מנעד מענין, שכן מעולם לא הרגשתי שבחרתי מתוך אפשרויות שנגלו בפני, אלא שהקשבתי למשהו פנימי שהנחה אותי לאן לפנות, מה ועם מי ללמוד ומהיכן לקבל תמיכה ועזרה נוספים. זה נשמע אולי מייגע ומתיש ואפילו היו שאמרו שזה מאד אמיץ או אפילו בזבזני. אבל אני? הופעלתי על ידי נחרצות פנימית. כל מה שרציתי זה שיפסיק לכאוב. תשומת הלב התמידית שלי הייתה מאז ועד היום על כך שלא רק שאני בדרך שעושה לי טוב אלא גם שאין בה פגיעה במישהו אחר. כך בדרך פגשתי אותי ואמרתי לי " נעים להכיר אני ענת" וענתה לי אני- " ומי היא ענת? ומדוע השארת חלק ממנה ללא שימוש? נעים להכיר, אני ענת ויש לי משאב ושמו רגישות גבוהה מאד." מהי רגישות? טובה לי? רעה לי? לשם מה לי אותה? ומדוע יש לי אותה? וכך הגעתי לעסוק בעיסוק שלי. הרגישות שלי, זו שכמו הכשילה אותי פעמים אינספור היא זו שהדליקה את כמות המתגים שהיוו מסה מספקת לשם התעוררות אל מי שאני באמת. הרגישות שלי העירה אותי מחושך לאור ומאז היא ממשיכה להאיר את המסע האישי שלי בעולם. אני ענת בקר ואני מורה רוחנית ואני אוהבת את מה שאני עושה. לא מורה במובן המקובל של המילה, לא מורה לרוחניות, אלא מורה שמראה את הדרך בה צועדים להתמזגות אם מה שכבר בתוכנו- החלקיק האלוהי, האנרגיה האינסופית, החיבור אל הכל אך מעל הכל- החיבור לעצמי.

טיפוס 'מטיל הספק' וטיפוס 'הוודאות', מכירים אותם? מעניין להבין כיצד הדבר משליך על בחירות נהיגה שלהם בכביש. 5.6.22 מאת: ענת בקר יש את הסָפֵק הקטן שמתגנב לו בלי ששמנו לב והנה אנחנו מטילים דופי בהחלטה על קוצו של סָפֵק. כמו בפעם בה כבר החלטנו לצאת לטיול ואז הודיעו על גל חום שהיה ברור לנו שלא יזיז אותנו מהחלטתנו, אך בכל זאת המידע החל לכרסם בהחלטה. יש את הספקות הגדולים, כאלה שמובנים בתוך התרבות, החינוך והניסיון האישי, כמו הסָפֵק בהצלחה במבחן אם לא למדנו אליו. יש את הסָפֵק שהוא רק 'ספק בכאילו', כי כבר החלטנו נגד או נכון היה שנחליט נגד. משפט שלמדנו כחברה לפני שנים מעטות מדבר על כך- 'כשיש ספק, אין ספק' . סָפֵק הוא התומך הבלתי מעורער של ההחלטות נגד משהו. סָפֵק הוא התומך הבלתי מעורער של ההחלטות נגד משהו. משהו שקיים בפועל או בפוטנציאל שהסָפֵק מבטל את קיומו. יש נושאים שברור שטוב שכך, טוב שיש סָפֵק. דברים שנוגעים ברווחתנו ורווחת האחר בהגדרה עדינה, ודברים שעניינם חיים ומוות בהגדרה נחרצת. אני מבקשת להניח כאן את המחשבה שסָפֵק הוא חשוב. הוא דרך להנכיח אפשרויות, שכן אם לא היו אפשרויות אזי הייתה וודאות. בעולמנו כיום וודאות נחשבת ביותר ושומטת את שטיח אלדין תחת רגלי הסָפֵק בצורה שבה המסע המופלא על השטיח אינו מתאפשר כלל. הסָפֵק מחץ את 'כרטיס הטיסה' הזה. סָפֵק הוא כביש רב מסלולי בעוד שוודאות היא כביש חד מסלולי. סָפֵק מספר שיש לי אפשרויות לבחור ביניהן, ובהשאלה- באיזה מסלול לנסוע בכביש רב מסלולי. ודאות מספרת על כביש חד מסלולי, בו או שאני סגורה על עצמי לגבי החלטתי, או שזו החלטתי מאחר ואיני רואה כל אפשרות אחרת פרט לזו. כך או כך לא מתקיימות אפשרויות לבחור ביניהן. סָפֵק הוא כביש רב מסלולי בעוד שוודאות היא כביש חד מסלולי. בעליהם של כביש חד מסלולי יכולים להתעמק ולגלות מדוע הדבר כך עבורם. מדוע יש להם רק מסלול אחד?… סָפֵק מספק מגרש לתרגול בחירה חופשית, כזו שאינה משוחדת, תלותית או משרתת אג'נדות פוגעניות שלי או של אחרים, ולנו יש את האפשרות לבחור בו בצורתו זו. שתפו אם אהבתם שיתוף ב facebook Facebook שיתוף ב whatsapp WhatsApp עוד פוסטים: כל הזכויות שמורות לענת בקר