כאב הוא גיבור-על ביכולותיו להביא שפיטה אל תוך מערכת יחסים בין אנשים
איך בקלות ובלי לשים לב, אנחנו מבלבלים חמלה ושפיטה ומה יש לנו לעשות עם זה.
כאב וחמלה הם צמד שראויה להם זוגיות נצח
בכל מקום בו שורה כאב ראוי לנו להכניס חמלה לתוכו. אומרים 'אל תשפוט אדם עד שתעמוד במקומו'. האם המשפט הגיוני?
מי לא חווה כאב?
אם נשאל את עצמנו מהו הדבר שגורם למח שלנו לקלוט, לעבד ולשדר את אותותיו? מהו הדבר שמאפשר ללב לפעום? האם אחד מהם יכול היה לפעול כך פשוט מעצמו?
אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם.
אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם. אנחנו יכולים להפגין את רגשותינו או שלא. אפשר לשאול האם במדינת 'אני' יש חופש ביטוי ומותר להפגין? או שהפגנה היא דבר אסור ולכן יהיה כדאי את נושאי ההפגנות לבטל או לפחות לעמעם? עבור הבריטים, הפגנת רגשות כלפי חוץ נחשבת כחוסר נימוס. אל לנו להפריע את חיי האחר במה שעובר עלינו. יש לשמור על איפוק אפילו בעת סערת רגשות. יש בכך זקיפות קומה והדרת כבוד. התנהגות ראויה של אדם משכמו ומעלה. כל כך הרבה מונחים שיוצרים ומניעים קבוצות מועדפות יותר ומועדפות פחות. קבוצות יוקרתיות יותר ויוקרתיות פחות. הנטייה הכללית שלא רק אצל בריטים היא- בואו, עשו טובה ואל תשתפו אותי ביותר מידי! מראה הפנים כמעט שאינו מסגיר דבר. השטחה שכזו של הרגשות לכדי מה שיכול להיחשב כייצוג ההולם ביותר של עצמך כשאתה יוצא החוצה אל העולם ופוגש עוד מבני- מינך, ז"א אנשים. בואו ניקח את זה מפורט יותר כדי להבהיר. יש את אי הפגנת הרגשות כלפי חוץ ויש את אי הפגנת הרגשות כלפי פנים. בכל מקרה מדובר כאן ב'מידי' רגשות או החוצה או פנימה. שתי האפשרויות מהוות מעין משרד חוץ ומשרד פנים של מדינת 'אני'. נתחיל בראשון – אי הפגנת רגשות כלפי חוץ. שימו לב לעברית שבה בחרתי להשתמש עם המילה הפגנה. הפגנה היא דרך של קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. בהפגנה מוגש משהו בעוצמה כשלרוב מדובר באקט שמוציא החוצה אנשים לרחובותיהם הפיזיים או הוירטואליים. הפגנה מספרת על חוסר ההסכמה להשתיק, להסוות ולהדחיק. די! מספיק! הגיע הזמן להביע את עצמנו! יש הפגנת רגשות שמספרת את סיפורם של רגשות שלא נבלמו במה שנהוג לקרוא לו 'בזמן'. בכוונה השתמשתי במונח 'הפגנת רגשות' שכן יש בו הרבה מהשפיטה את המרגיש. האם הוא הוא או שהוא מי שאנחנו מצפים ממנו להיות או מי שאנחנו מכריחים אותו להיות? אדם שמפגין את רגשותיו, זה שרגשותיו מציפים את סביבותיו, כי הם מרובים כל כך ומגיעים לכך שהם מציפים אותו וגולשים אל מחוצה לו הוא אדם שקוראים לו רבות 'יותר מידי'. לא הכרח הוא שהמרגיש מרגיש מידי, הוא בהחלט יכול להיות מי שהוא באותנטיות שלו. כן הכרח הוא שמי שמודיע לו זאת, מרגיש כך שהוא מותקף במידי רגשות של המרגיש. ״אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם.״ רבים יכולים להזדהות עם התאור הזה- 'המרגיש' מאחר והחברה המודרנית המערבית באם היא בריטית או לא, עסוקה מאד בניסיונותיה ליישר את הקמטוטים שיוצרים רגשות . רגשות שהם אפילו רק בהבעות פנים. הדבר הזה הביא לכך שרבים ימצאו את עצמם שופטים את עצמם שהם סוג של חריג יוצא דופן שיש להכניסו לשורות הנורמה ולוקחים תרופות כדי להשתיק את רגשותיהם. משמח ביותר לדעת שישנן דרכים לעשות זאת עם עבודה פנימית ובעיקר רוחנית. ז"א עבודה אישית עם היעזרות במרכיב הרוחני שנמצא בנו ופעיל תמיד. יש בכך למידה של חיים בצורה שונה מזו שלימדו אותנו עם דרכים לחיות עם רגשות ולא בלעדייהם, עם מה שהם מביאים אל כל אחד בעוצמה הטבעית שלו מבלי להיות מועמד לכסא הנאשמים בבתי המשפט של 'יותר מידי'. הדרכים הללו של עבודה פנימית רוחנית מהוות את האפשרות השנייה מבין השתיים. זוכרים? יש את אי הפגנת הרגשות כלפי חוץ ויש את אי הפגנת הרגשות כלפי פנים. לקבל את החרות להרגיש בצורה שמאפשרת שינוי וצמיחה. איש איש ואישה אישה עם הדיוק הפרטי. המרכיב הרוחני יתמוך ויאפשר את הדיוק הזה. הקסם שבכל הענין הוא שעבודה עם האפשרות השנייה תגיש את מטעמיה גם לאפשרות הראשונה. ז"א ניתן להרגיש ואפשר ללמוד לעשות זאת בצורה אחרת, כלפי עצמי עם עצמי ומשם כלפי חוץ עם אחרים. כי הרי מה הוא האדם אם לא יצור מרגיש? אין דרך להפריד אותנו מרגשותינו ותחושותינו, כי כך יוצרה המערכת המורכבת הזו שקרויה אדם. עולמות ישנים מתחלפים, צורות ישנות גם הן מתחלפות. האם יש לנו אמונה שדבר כזה אפשרי? שאלה מצוינת ששווה התעמקות אולי לכתבה אחרת, אך בינתיים ביננו לבין עצמנו עם קריאת השורות הללו. אוהבת להזכיר שיש ערך רב בלהשאיר פתח לחדש האחר והשונה להיכנס לחיינו.
מה כל המהומה הזאת עם סליחות?
סליחה היא כלי עזר, גשר בין אגו לנשמה. בין פחד לאהבה. סליחה היא המחילה שזחלנו אליה שהזדככה והפכה למחילה. להאזנה לכתבה מדוע חלקנו מוצאים את עצמנו בענייני סליחות בתחילתה של שנה עברית חדשה ובעיקר בפאתי יום כיפור? גם אילו שאינם מוגדרים כדתיים נוגעים בשולי שמלתה של הסליחה בתקופה הזו. יש ריח באוויר. קחו נשימה עמוקה. יש ריח באוויר. בתודעה שלנו הוא קיים בצורה מאד מסוימת רק כאן, בישראל. כשנמצאים בחו"ל ולא משנה היכן, הריח אחר. הוא הריח המקומי. כדי לייחס לריח מקומי יכולות ריח של שנה חדשה ושל סליחות יש צורך במרכיב זמן שכולל חזרתיות של שנה אחר שנה אחר שנה ושל הסתגלות המערך החושי שלנו לריחו של מקום. יהיה צורך גם במסורת שעוברת מפה לאוזן שנה אחר שנה אחר שנה. ריח הוא החוש העוצמתי ביותר בלהחזיר אותנו בזמן. הוא יבואן מהיר של זכרונות מחוברי ריח. כאן, לתקופה הזו של השנה יש אפילו ריח של לחות שפוחתת, וטמפרטורה שמתחילה לצנוח. בזמן הזה של השנה, זרעים מוכי חום יודעים להיות חצבים ועצים יודעים להצמיח גויאבות עם הריח הבוטח והעיקש שלהן. כאן ועכשיו הציפורים גם הן נענות למסע תחילת השנה ושרות מזמורי סתיו, שבקיץ נדמו עם נדידתן מאתנו והלאה. ״כאשר אנחנו נוטרים טינה למישהו , טינה קטנה כגדולה, הדבר הזה אינו חומק מהמצב האנרגטי בו אנחנו מתנהלים בעולם ויהיה שם חוסר שקט על חוסר השלום הזה. זו תקופה שיש לה תעודת זהות ריחנית. זה מריח לנו נכון כשמשהו עושה לו קליק בלב עבורנו. סליחה היא בעלת הרבה קליקים משחררים ומחברים גם יחד. סליחה היא מצרך נדרש תמידית, כמו חמצן לגוף. אין תאריכים מיוחדים לנשימה ואין כל צורך בתאריך ייחודי לסליחה. סליחה היא כלי עזר גשר בין אגו לנשמה בין פחד לאהבה סליחה היא המחילה שזחלנו אליה שהזדככה והפכה למחילה סליחה היא שלב שמביא למחוזות השקט והרוגע. דרכים רבות לה לסליחה להשפיע על חיינו ודרכים רבות לאפשר לה להיות. אחת מהדרכים הללו היא על ידי תרגיל פשוט ומענין וככזה- שווה. אני מציעה מפגש עם הדמיון שלכם "להסכים ולהתבונן אל מעבר למה שחזק יותר או גדול יותר ולתת מקום גם למה שבפנים מוצנע ובלתי מתלהם" קודם הבא מצאו אדם שלא שורר ביניכם שלום ולכן סליחה עדיין לא הגיע עד לשם. זכרו שגם אם אתם חושבים שאתם יודעים הכל על האדם או המצב, הדבר איננו כך. תמיד איננו יודעים הכל על אדם מאחר ואנחנו איננו הוא. נסו להגיע למקום בו אתם מניחים את מחשבותיכם ורגשותיכם בצד. כל דרך שמוכרת לכם או מצאתם און-ליין יכולה לעזור. ואז נסו להיכנס אל תוך 'נעליו' של אותו אדם שבחרתם. להיות הוא ובמקומו. תנו לדמיון שלכם להוביל. ערכו רשימה של סיבות שיתכן והניעו אותו אדם ושגרמו לצורך לסליחה ביניכם. כעת חיזרו אל עצמכם ובידקו האם יש לכם רק דרך אחת לראות אותו כעת? הדרך שבה אתם פגועים או כועסים או אפילו שונאים אותו? או שאולי הדמיון שלכם מספק משהו שיש בו פיסות של אמת שמדברת על דברים חדשים ושונים ממה שחשבתם עד היום? ערכו רשימה של צורות חדשות שניתן לראות את אותו אדם כעת. כעת כל שנותר הוא לשבת עם עצמכם בשקט ואפילו בעיניים עצומות ולבקש את עזרת הבריאה, את עזרת היקום כדי לאפשר את גשר הסליחה ביניכם. תרגיל כזה דורש בראש ובראשונה הסכמה לשפר את איכות חיינו. כאשר אנחנו נוטרים טינה למישהו , טינה קטנה כגדולה, הדבר הזה אינו חומק מהמצב האנרגטי בו אנחנו מתנהלים בעולם ויהיה שם חוסר שקט על חוסר השלום הזה. אז סליחה שווה. תמיד ובכל יום, כמצרך נדרש תמידית, אבל ייצרו עבורנו ריח של סליחות באוויר, כך שיש לנו הזדמנות נוספת לנסות ולהתנסות בחמצן הזה שמפוזר חופשי ובחינם על פני הפלנטה שלנו. שמו של החמצן – סליחה. Facebook Instagram Whatsapp
ההסכמה להרגיש
Wearing one's heart on his sleeve תסכול ידוע כמומחה גדול בלהשתלט. כשמישהו מתסכל אותנו המח שלנו מביא מידית לתשומת לבנו בעזרת זכרונותינו, מצבים דומים של תסכול מול אותו אדם שהיו כבר בעבר, או של תסכול דומה מול אנשים אחרים. מה אפשר לעשות עם זה? להאזנה לכתבה באנגלית יש ביטוי שמתאר אדם שחושף את רגשותיו האמיתיים ומסתובב איתם כך חשופים בעולם. זהו מי שלובש ואפילו עונד את ליבו על שרוולו, Wearing one's heart on his sleeve. יש אומרים שהביטוי נולד בימי הביניים בעת משחקי קרבות האבירים. האבירים, שלבשו שריון על גופם לשם הגנה, היו קושרים את מטפחת אהובתם כקמע להצלחתם במשחק הקרבות. כך שסביב זרועם על גבי השריון גלוי לעיני כל התנופפה לה מטפחת שחשפה והודיעה לכל הצופים מי היא זו שלב האביר שייך לה. השיריון תומך במטפחת, או שמא זה הפוך לגמרי?! אפשר להמשיל את עניין ענידת הלב על השרוול גם לסושי מסוג inside out. בסוג זה של סושי האורז מצפה את האצה מבחוץ ולא להפך. מקובל בדרך כלל בענייני סושי שהאצה האחידה במרקמה והיציבה, היא זו ש'שומרת' על הפנים הרך והמתקשה להתגבש של האורז ולכן נמצאת בחוץ. ב inside out האצה נשארת בפנים תומכת ומאפשרת לאורז הרך והגרגרי להיחשף החוצה במלוא יכולותיו. אפשר להסתכל על ההתנסויות הללו שלא רק כמפגני ראווה ליכולותיה של אצה או אלו של אורז וגם לא כמפגני העדפה כמו מטפחת של עלמה מימי הביניים. אפשר להסתכל עליהן כהרחבת החוויה הרגשית שלנו סביב כל דבר ונושא. קחו לדוגמא חוויה שחוויתם לאחרונה והביאה איתה לחייכם תסכול. תסכול ידוע כמומחה גדול בלהשתלט. משתלט על מחשבותינו, על רגשותינו וגם על אזורים שבהם דווקא הרגשנו שבהם יש שקט ושלווה ולו יחסיים. יכולותיו של תסכול הן כאלה שהוא מבצע סוג של 'העתק הדבק' שמתרחש כמו לא הייתה לנו יד בדבר. וכשמשהו אחד מתסכל אותנו כמו הדבר שבחרתם, המח שלנו מביא מידית לתשומת לבנו בעזרת זכרונותינו, מצבים דומים של תסכול מול אותו אדם שהיו כבר בעבר, או של תסכול דומה מול אנשים אחרים. על כל זה מתווספים להם דברים נוספים, שלפני כן לא מצאנו בהם דופי וכשאנחנו חווים תסכול ראה זה פלא- נמצא גם בהם משהו שאינו תקין לדעתנו. כך שתסכול מקבל עכשיו מרחב מחייה גדול הרבה יותר ממה שהיה כשרק קרה מה שהביא אותו עלינו. זוכרים? היה משהו שהתחיל את הכל ושהביא לתחושת התסכול הראשונית. "להסכים ולהתבונן אל מעבר למה שחזק יותר או גדול יותר ולתת מקום גם למה שבפנים מוצנע ובלתי מתלהם" אפשר לאפשר לעצמנו לתת תשומת לב להבנת המצב בו אנחנו נמצאים יש לנו את היכולת להרגיע את מה שנוצר שם עבורנו. הכוונה היא בפשטות לעצמנו בתוך מחשבותינו ורגשותינו, לעצור לרגע ולחשוב על הגודל שקיבל תסכול ביחס למה שקרה באמת בחוויה שלנו. זו תשומת לב אחת. להתבונן בעיניים אחרות תשומת לב נוספת היא זו – קחו את החוויה הזו שבחרתם ותנו לעצמכם רגע להתבונן עליה בעיניים אחרות, מתוך נקודת מבט שונה. מהן אותן עיניים? הן משמשות כמו קרניים עדינות שאנחנו שולחים כדי לזהות משהו שלא היה גלוי בפנינו כאשר היינו בלהט הרגע, בלהט התסכול. ומתוך השאלה האם מה שיש בסיטואציה זה רק תסכול? אפשר לשאול גם-האם יתכן שיש שם גם שברי חוויות של שמחה רגעית או סיפוק קטן שנדחקו מעוצמת התסכול? יש לנו נטייה להתייחס רק למה שמציג את עצמו כגדול יותר או כבעל נפח גדול יותר, לדבר שנכנס בכל הכח ושמכריח אותנו לתת לו את הריבונות עלינו. הוא המחליט עלינו וכופה עלינו מהלכים. זה בדיוק מה שקרה עם התסכול, אם נשתמש בדוגמה שלנו. (FEEL – להרגיש) יש חלופה. לעצור ולהרגיש. ענת בקר לעצור ולהרגיש יש חלופה. לעצור ולהרגיש. ואז, אם רוצים בכך, לומר- רגע, אני חווה תסכול והוא יצא מגבולות מה שקרה כאן ולכן קשה לי כל כך. להכיר ולהבין את זה ולכן מה שמתאפשר הוא להכניס את הכל למסגרת חדשה, שמרוככת רק מעצם ההכרה שכך הוא הדבר. מעבר לכך זה מאפשר לנו ולאלו שסביבנו להיות ברורים יותר ולדייק את מה שאפשר לעשות כדי לשנות ולשפר את המצב. בשפת אבירי ימי הביניים או בשפת הסושי, ניתן לומר שמה שחיצוני וקשיח- תסכול- יכול להנות מתוספת היפוך על ידי מטפחת או אורז. שני הצדדים גם יחד, חיצוני ופנימי, רלוונטיים להרחבת מנעד הרגשות והפתרונות לסיטואציה. להסכים ולהתבונן אל מעבר למה שחזק יותר או גדול יותר ולתת מקום גם למה שבפנים מוצנע ובלתי מתלהם. להיות נוכחים ברגע הזה ולא בזכרונות עבר ובעתיד בלתי נודע, ואז בפשטות להרגיש וללמוד לשנות, לרכך ואף לפוגג. לענוד את ליבנו על שרוולנו עם רגשותיו בשמחה ובגלוי כי יש בכך מהצמיחה וההתפתחות האישית לטובתנו ולטובת כל סביבתנו. יש בכך הכרה ביכולותינו והתעצמות בעזרתן. כי להרגיש זה להיות בן-אנוש. אדם שחי בעולם.
אני אוהבת לחיות את המלאכה הזו
אני אוהבת לחיות את המלאכה הזו אני מורה רוחנית. אינני מתחום ההוראה, אך אני מייצרת עבור אנשים מרחבי התפתחות וריפוי אנרגטיים, שמורים על הכיוון הנכון והמדייק לצעוד בו. אם לא הייתי עושה את מה שאני עוסקת בו, איך היו נראים חיי? השאלה הזו היא 'נייר הלקמוס' שלי שמאשר לי האם אני במקום הנכון. מה שאני עוסקת בו הוא גם האופן בו אני חיה את חיי וככזה בלתי נפרד ממני. יש משפטי מפתח שמלווים אותנו משחר היותנו. אחד ששזור בד.נ.א. שלי הוא – נאה דורש נאה מקיים. אני מורה רוחנית. אינני מתחום ההוראה, אך אני מייצרת עבור אנשים מרחבי התפתחות וריפוי אנרגטיים, שמורים על הכיוון הנכון והמדייק לצעוד בו. האופן בו אני מקיימת את חיי הוא מה שאני מביאה לאותם מרחבים. כל שלמדתי, שרכשתי, שהתנסיתי שחוויתי ושמגיע תוך כדי כל עשייה, מועבר שם הלאה. גדלתי אל תוך בית בו עזרה לזולת הייתה מעשים שבפועל לכל דורש. ללא שפיטה ובלב פתוח, מי שביקש עזרה קיבל אותה. כשגדלתי הבנתי שזה היה סוג של משרד רווחת הזולת. הורי היו בעלי יכולת הכלה, תמיכה ועזרה בפועל שהייתה אינסופית וזה היה ברור לגמרי שחיים זה כך ולא אחרת. סיפור חיי מעוגן עמוקות בסיפור השואה. כבת לשני ניצולים, ככל שהתבגרתי התפעמתי מהיכולת הזו של הורי. בעקבות כל מה שעברו לא רק שליבם לא נסגר לאחר, אלא קרה ההפך הגמור- ליבם רק התרחב לכל דורש. "ללמוד להיות מאושרת התגלה כתרמית עצמית מרתקת. לא ניתן ללמוד את מה שכבר נמצא. זה היה כמו לגלות שקניתי פעמיים אותו דיסק של להקה אהובה, כי שכחתי שהיה ברשותי כבר אחד כזה בדיוק." הלמידה העמוקה והמשמעותית ביותר הרי מתבצעת על ידי דוגמה אישית. כך שמגיל צעיר ביותר מצאתי את עצמי מתרגלת את מה שהדגימו לי. זה היה הכי טבעי ודרש אפס מאמץ מצידי. רשימת העשייה שלי הביאה אותי לעסוק בכך בשני העשורים האחרונים. עד אז עיסוקי היה אדריכלות שמתכננת ובונה מבנים עם אנשים. האמת היא שנשארתי בתחום ועברתי לאדריכלות עם אנשים שמבססת את יסודות חיינו פנימה ומכירה במבנה המופלא שהוא האדם ומהן יכולותיו רבות היופי וההוד כשהוא בביתו. המקום הזה משרה אושר עם תחושת סיפוק ושלווה פנימיים של- אני בבית! הגעתי הבייתה והדבר שהביא אותי לכאן היה הצורך הפנימי להפסיק לכאוב וללמוד להיות מאושרת באמת. הראשון – להפסיק לכאוב התברר במהרה כאוטופיה מופלאה, אך מה שלמדתי הוא כיצד ניתן לנתק את הסבל מהכאב ובכך להקטינו ואפילו לבטלו. השני – ללמוד להיות מאושרת התגלה כתרמית עצמית מרתקת. לא ניתן ללמוד את מה שכבר נמצא. זה היה כמו לגלות שקניתי פעמיים אותו דיסק של להקה אהובה, כי שכחתי שהיה ברשותי כבר אחד כזה בדיוק. ניתן היה להיזכר במה שנשכח ואושר התגלה כתוצר של ההיזכרות הזו. וזו כל המלאכה כולה. אני אוהבת לחיות את המלאכה הזו.
פשוט הייתי נחושה להיות מאושרת
פשוט הייתי נחושה להיות מאושרת כך בדרך פגשתי אותי ואמרתי לי " נעים להכיר אני ענת" וענתה לי אני- "ומי היא ענת? ומדוע השארת חלק ממנה ללא שימוש?״ לשאלה – איך הגעת לעסוק במה שאת עוסקת? אין מענה קצר. אני זוכרת את עצמי כילדה שהרגישה שלא רואים אותה באמת. רק הרבה יותר מאוחר הבנתי שרציתי שפשוט ידעו את רגשותי גם אם לא אספר עליהם. זה היה נראה לי טבעי הדבר הזה, שמישהו או מישהם ידעו מה אני מרגישה, כי הייתי בטוחה שכך מרגישים כולם ושכולם רוצים בדיוק את זה. במילים של היום אני יכולה לתאר את זה כחשיבה שכולם בעצם מתקשרים אנרגטית ביניהם ואז מתגלה שכולם בעצם אותו הדבר. וגם זו הרזה וזה היפה הם כמו זו שמכוערת וזה השמן. וגם שיכולותיו של מומחה בתחום מסוים יכולות להיות של אחרים גם כן. הרגשתי נפרדת ובעיקר הרגשתי בודדה ובלתי מובנת. יכולותיי החברתיות היו לא משהו, אם אהיה נדיבה, והצורך שלי להישמע גבר על קולותיהם של אחרים ופורש כתחרות, דו-קרב או סתם כניסיון השתלטות. מצד אחד, התבסס לו בכבדות הרצון להיות כמו כולם. מצד שני, התקיימה חוסר יכולת להוכיח לי ולהם שאני כמו כולם ושאנחנו מאוחדים. המשפט האחרון מעלה בי חיוך, כיוון שזהו כל מה שמספר עולם האנרגיות על רגל אחת- כולנו אותו דבר ומאוחדים במהות שלנו. כך נפרס לו נתיב מבלי שידעתי שנפרס. את ידיעת האני כשווה שאינה שונה מהאחר אני ממשיכה לגלות ולמצוא במסע מופלא זה. נקודות ציון בחיי היו למתגים שהופעלו כל אחד בזמנו. היצור החי שהוא אני, צריך היה להגיע לכמות מסוימת של מתגים מופעלים, כדי שאוכל לפקוח את עיני ולהתעורר לעולם אחר מזה שסיפרו לי עליו ושגודלתי לפיו. עולם בו חווית האני אינה מתקיימת רק בזכות לוחות זמנים, משימות וחוקים מוכרים שמזה דורות רבים מגדלים ילדים אל תוכם. כל מתג הוא נקודת אור. וככל שרבו האורות כך נסוגה החשיכה יותר ויותר. לא היה כל צורך להילחם בחשיכה. כל שנדרש הוא רק לאפשר לאור להאיר. המכשולים בדרך להדלקת המתג הם אילו שבעזרתם הוא הודלק. בלעדיהם לא היה מואר המתג שלהם. נקודת ציון כזו, מתג כזה, היו כאשר הבנתי עמוקות שעלי להפסיק לצרוך תרופות נאורולוגיות לטיפול במיגרנות הקשות אותן צימחתי. הייתי נחושה להפסיק לתת לתרופות להעלים את הכאב בצורה שבה הן עובדות- לוקחות ממני את הכאב, שזה נוח ביותר, אך לא פותרות ומשחררות אותי מהבעיה, כי הרי היה ברור שזו רק שאלה של זמן עד המיגרנה הבאה. ״לבחירות שבצעתי היה מנעד מענין, שכן מעולם לא הרגשתי שבחרתי מתוך אפשרויות שנגלו בפני, אלא שהקשבתי למשהו פנימי שהנחה אותי לאן לפנות, מה ועם מי ללמוד ומהיכן לקבל תמיכה ועזרה נוספים.״ אז איך הגעתי לעסוק במה שאני עוסקת? לא הגעתי, פשוט הייתי נחושה להיות מאושרת. אותה דרך שנפרסה בפני, אישית ובלתי ידועה, לקחה אותי לחקירה פנימית מעמיקה של מהות כאביי. אילו הפיזיים ואילו הרגשיים, שהסתבר שאין הבדל ביניהם. מתג נוסף החל להיות מופעל לאחר פרידת אימי מהעולם בשנת 1997. חוסר היכולת שלי להתמודד עם כל מה שהיה בחיי באותה התקופה בעקבות לכתה ובכלל, הביא אותי להתקפי כאב קשים בבטן העליונה כולל מצבים של כמעט אובדן הכרה ואובדן תחושה בגפיים. החלטתי לשמר וליישם את מורשתה של אימי. בילדותי סבלתי מקשיי נשימה שהפתרונות הידועים אליה לא מצאו חן בעיני אימי והיא יצאה למסע חיפוש בריפוי אלטרנטיבי. אילו היו ימים בהם עזרה כזו נמצאה בקמצוץ קטן בישראל. אך היא לא שקטה עד אשר מצאה כזו ואפשרה לי לחוות הקלה פיזית משמעותית ביותר. וכך החלטתי על ריפוי אלטרנטיבי. עשיתי זאת הן על ידי ריפוי מכאוביי הפיזיים והן על ידי ליווי של מדריך רוחני. החל להיחשף בפני עולם שקראתי לו אז 'יקום מקביל'. איך זה שלא קלטתי שמה שאני חושבת ומרגישה שייכים לרובד שאינו פיזי כלל וכלל, הדהים אותי. היום ייתכן וזה נשמע מובן מאליו, אך אז עבורי זו הייתה התגלות כמו להיוולד מחדש. ענת בקר – מורה רוחנית זו הייתה תקופה בה יצאתי לחקור ולהתעמק וללמוד כספוג יבש במדבר על נפלאות ויכולות הדבר שיש לי חלק בו- העולם הרוחני. אני אדם משימתי ומאד יסודי וכך חשפתי את עצמי אליו כשאני נתמכת ועוברת תהליכי ריפוי עמוקים בעזרת שיטות ודרכים מגוונות. המגע עם העולם האנרגטי כמובן שהנכיח מיידית את עובדת היותי יצור הוליסטי, ולכן שינוי משמעותי בכל תחומי חיי החל להיווצר בנוסף לריפוי המכאובים הפיזיים. גיליתי עד כמה משמעותי עבורי להיות עצמאית. זאת אומרת, למצוא דרכים שאין בהן כבילה לדמות מובילה, מידע כובל או דרך חיים מוכתבת ונוקשה. ״הרגישות שלי העירה אותי מחושך לאור ומאז היא ממשיכה להאיר את המסע האישי שלי בעולם.״ שיטות לריפוי עצמי, דרך תורות רוחניות מרובות עברו את בדיקת ה'מתאים/לא מתאים' לי. ובחרתי. כל פעם מחדש. כך התחלתי להיחשף לדרכים נוספות של לחיות את הרוחניות שבכולנו, דרכים להוריד רוחניות מהאולימפוס אל החיים על פני האדמה בצורות יעילות וקלות ליישום. לבחירות שבצעתי היה מנעד מענין, שכן מעולם לא הרגשתי שבחרתי מתוך אפשרויות שנגלו בפני, אלא שהקשבתי למשהו פנימי שהנחה אותי לאן לפנות, מה ועם מי ללמוד ומהיכן לקבל תמיכה ועזרה נוספים. זה נשמע אולי מייגע ומתיש ואפילו היו שאמרו שזה מאד אמיץ או אפילו בזבזני. אבל אני? הופעלתי על ידי נחרצות פנימית. כל מה שרציתי זה שיפסיק לכאוב. תשומת הלב התמידית שלי הייתה מאז ועד היום על כך שלא רק שאני בדרך שעושה לי טוב אלא גם שאין בה פגיעה במישהו אחר. כך בדרך פגשתי אותי ואמרתי לי " נעים להכיר אני ענת" וענתה לי אני- " ומי היא ענת? ומדוע השארת חלק ממנה ללא שימוש? נעים להכיר, אני ענת ויש לי משאב ושמו רגישות גבוהה מאד." מהי רגישות? טובה לי? רעה לי? לשם מה לי אותה? ומדוע יש לי אותה? וכך הגעתי לעסוק בעיסוק שלי. הרגישות שלי, זו שכמו הכשילה אותי פעמים אינספור היא זו שהדליקה את כמות המתגים שהיוו מסה מספקת לשם התעוררות אל מי שאני באמת. הרגישות שלי העירה אותי מחושך לאור ומאז היא ממשיכה להאיר את המסע האישי שלי בעולם. אני ענת בקר ואני מורה רוחנית ואני אוהבת את מה שאני עושה. לא מורה במובן המקובל של המילה, לא מורה לרוחניות, אלא מורה שמראה את הדרך בה צועדים להתמזגות אם מה שכבר בתוכנו- החלקיק האלוהי, האנרגיה האינסופית, החיבור אל הכל אך מעל הכל- החיבור לעצמי.
בישול כביסה
הסדנא בהשראת החצר המרכזית של פעם, בה בישלו וכבסו ביחד ותוך כדי כך עזרו לרפא ולהחלים פצעים גלויים וסמויים. תהליכים של אהבה. של חמלה וסליחה. תהליכי הסדנא מעניקים כלי עבודה שמישים ויעילים וכך חיי היומיום נרתמים לתהליכים פנימיים עוצמתיים של ימינו.
היום הארוך ביותר בשנה
מפגש בחוף הים עם מיקוד בכמות הגדולה של האור ונקודת הציון החשובה של היום הזה באופן אישי וגם כלל עולמי. נחווה נלמד ונעסוק בהשפעת האור על עצמנו, חשיפת הגוף אל האור וחשיפתנו אל הנשמה שלנו שהיא האור.